קול אחד
האני מאמין שלנו
מקימים ארגון מייצג לאנשים עם מוגבלות
שום דבר עלינו — בלעדינו.
אנחנו אנשים עם מוגבלות, בני משפחה, הורים, פעילים ואזרחים שמאמינים בעיקרון פשוט:
מי שחי עם ההחלטות — חייב להיות שותף בקבלתן.
במשך שנים מתקבלות החלטות שמשפיעות על החיים שלנו: על הקצבאות, הניידות, הבריאות, החינוך, הדיור, התעסוקה, השירותים החברתיים, האביזרים, הסיעוד והזכות לחיים עצמאיים.
לעיתים מתייעצים איתנו. לעיתים מזמינים ארגון כזה או אחר לדיון. לעיתים שומעים פעיל זה או אחר.
אבל ייעוץ איננו ייצוג.
אף אדם, אף פעיל ואף ארגון לא קיבל מנדט לדבר בשם ציבור שלם רק מפני שהוא נמצא בחדר.
לכן קמה „קול אחד”.
לא כדי להחליף ארגון אחד בארגון אחר. לא כדי להכתיר מנהיגים. לא כדי להעביר את הכוח מקבוצה קטנה אחת לקבוצה קטנה אחרת.
אלא כדי לשנות את השיטה.
הציבור צריך לבחור את נציגיו
אנחנו מאמינים שאנשים עם מוגבלות צריכים לבחור בעצמם, בבחירות דמוקרטיות, את הגוף שייצג אותם מול המדינה.
קול אחד לכל אדם.
לא משנה איזו מוגבלות יש לו. לא משנה לאיזה ארגון הוא משתייך. לא משנה אם הוא פעיל ציבורי או אדם שמעולם לא השתתף בהפגנה.
הזכות לבחור ולהשפיע צריכה להיות שייכת לכולם.
הארגון המייצג שאנו מבקשים להקים חייב לשאוב את כוחו מהציבור — ולא מהממשלה, לא ממשרד ממשלתי, לא מעמותה ולא מקבוצת פעילים.
כוח דמוקרטי — עם הגנות למיעוט
דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב.
חברה של אנשים עם מוגבלות מורכבת מקבוצות רבות, צרכים שונים ולעיתים גם אינטרסים שונים.
לכן ארגון מייצג אמיתי חייב להבטיח שגם קבוצות קטנות לא יימחקו בידי הרוב.
צריך לבנות מנגנונים של ייצוג, איזונים, רוב מיוחס בהחלטות מהותיות, הגבלת כהונה והגנות ברורות על קבוצות מיעוט.
הרוב יקבע — אבל לא יוכל לרמוס את המיעוט.
הנציגים הם שליחי הציבור
מי שנבחר לתפקיד ציבורי אינו בעל הבית על הארגון.
הוא שליח.
הכוח שייך לציבור שנתן לו את המנדט — והציבור צריך להיות מסוגל גם להחליף אותו.
לא יהיו תפקידים לכל החיים. לא יהיו כיסאות שמורים. לא תהיה שליטה נצחית.
הארגון חייב להיות שקוף, דמוקרטי ומחויב בדין וחשבון לציבור שאותו הוא מייצג.
עצמאות לפני הכול
ארגון שאמור לעמוד מול הממשלה אינו יכול להיות תלוי בחסדי הממשלה.
לכן המבנה שלו חייב להבטיח עצמאות אמיתית.
המדינה יכולה וצריכה לאפשר את קיום המנגנון הדמוקרטי ולספק לו את המשאבים הנדרשים לפעול — אך אסור לה לבחור את הנציגים ואסור לה לשלוט בהם.
הציבור בוחר. הציבור קובע.
לא עוד מאבקים מפוצלים
במשך שנים כל קבוצה נאלצת להיאבק לבדה.
ניידות בנפרד. חינוך בנפרד. קצבאות בנפרד. אוטיזם בנפרד. נפגעי עבודה בנפרד. נכים קשים בנפרד. הורים בנפרד.
במצב כזה קל מאוד לממשלה לנהל כל קבוצה בנפרד, לשמוע את מי שנוח לשמוע ולהמשיך הלאה.
ארגון מייצג אינו מבטל את הארגונים הקיימים ואינו מוחק את הייחוד של אף קבוצה.
להפך.
הוא יוצר מקום שבו כל הקולות נפגשים — ומתוכם נוצר כוח ציבורי משותף.
קולות רבים. כוח אחד.
לא מחפשים מי ידבר בשבילנו
אנחנו לא מבקשים למצוא את האדם הנכון שייצג את כולנו.
אנחנו מבקשים לבנות את המנגנון הנכון שיאפשר לכולנו לבחור מי ייצג אותנו.
זה ההבדל בין הנהגה שממנה את עצמה לבין הנהגה שמקבלת מנדט.
זה ההבדל בין התייעצות לבין ייצוג.
זה ההבדל בין ציבור שמבקש שיקשיבו לו — לבין ציבור שיש לו כוח אמיתי סביב שולחן קבלת ההחלטות.
„קול אחד” היא יוזמה — לא היעד
אנחנו, יוזמי „קול אחד”, איננו מבקשים לקבל בעלות על הארגון המייצג.
התפקיד שלנו הוא להניע את התהליך.
לגייס תמיכה. לקדם את החקיקה. לדרוש את הקמת המנגנון. ולהעביר בסופו של דבר את ההכרעה לידיים היחידות שבהן היא צריכה להיות:
לידי הציבור.
ביום שבו הציבור יבחר את נציגיו באופן דמוקרטי — היוזמה תשיג את מטרתה.
זה הרגע שלנו
אנשים עם מוגבלות אינם מגזר שצריך לנהל.
אנחנו אזרחים.
אנחנו הורים, עובדים, תלמידים, סטודנטים, בני משפחה, יוצרים, אנשי מקצוע ואנשים המבקשים לחיות בכבוד ובחירות.
הגיע הזמן שגם כוחנו הציבורי ישקף זאת.
לא עוד החלטות עלינו בלי שנבחר מי יישב בחדר.
לא עוד ייצוג מכוח קרבה למקבלי ההחלטות.
לא עוד מאבקים שבהם הציבור הרחב נשאר מחוץ לתמונה.
אנחנו רוצים מערכת שבה כל אדם יוכל לומר:
הקול שלי נספר. הנציגים שלי נבחרו.
והחלטות על החיים שלי לא מתקבלות בלעדיי.
קול אחד.
יחד זה הכוח של כולנו.
שום דבר עלינו — בלעדינו.